www.artandbuy.com

 לקחתי בד ענקי , כדי שיהיה לי מקום לספר את סיפורי. המכחולים סודרו על משטח העבודה ביחד עם קופסאות הצבעים השונים. פנדות שומניות , טרפנטין, צבעי מים ועפרונות צבעוניים, ניירות שאוכל לקרוע ולהדביק , צבעי שמן וכל שאר החומרים שאותם אצטרך. אני אוהבת ליצור במרקמים רבים ככל שאפשר, הרי החיים בנויים במגוון רחב  כל כך של טקסטורות , צורות וחומרים , שרק כך אפשר להרכיבם. התחלתי ויצאתי לטיול ארוך עם קו טבול לתוך המכחול הרחב והישן. הצבע נמשח אל הבד הגס והשאיר את חותמו עליו. אהבתי את מה שאמר בצורה עזה ותקיפה, אם כי לא תוקפנית. "אני כאן חי וקיים ואין אחד שלא יראה אותי!"

שברתי חתיכת פנדה עבה וציירתי איתה לצידו של הקו הקודם, קו רחב מתפתל קצת . לא נוח היה לו בקרבתו של הקו הראשון. הרי הוא היה לפניו. הוא התווה את הדרך ובכך הציג לפני כולם מי המנהיג ומי יקבע כיצד הציור יראה. הקו השני היה רגיש מאין כמוהו. טייל בעדינות לעיתים ברוחב לב ולעיתים צר ויציב ולפעמים הלך לאיבוד והיה קשה למצוא אותו. כך המשיכו שני הקוים להתפתל ולנהל דיאלוג חכם ועיקש. האחד למד להעריך את עצמו ללא חשש שמישהו יתנגד לו. היה לו הרבה מה לומר וגם ידע איך. אבל הדרך החדה, ללא פשרות וללא הקשבה וריכוך, קצת הציקו- אפילו לו. ולצידו , כאילו באלם , צעד לו הקו השני, רגוע שליו, יודע עד כמה נוכחותו עיקשת וקיימת גם אם היא רכה ונעלמת לעיתים.

הקווים נפרדו לאורך הדרך וכל אחד שירטט לו את מסלול חייו. לעיתים הם נפגשו ,

התערבבו , החליפו מידע וסיפרו חוויות ואז המשיכו בדרכם מלאים מחשבות... הם התוו את הדרכים ויצרו איים של שקט, שקט שעמד להתפוגג במהרה.

הנחתי את המכחול ומה שנשאר מהצבע וחשבתי. עכשיו יש צורך למלא את השטחים הריקים. האמנם הם ריקים או רק מחכים לי שאמלא אותם בדיוק במה שהם צריכים להיות ממולאים? לכמה מהם בחרתי צבעים עדינים ורכים, שתקשרו מצויין אחד עם השני, שוחחו ביניהם בקשב ובאדיבות הגיבו לדברי חבריהם.  עברתי לאיים אחרים שאותם מלאתי בצבעים חזקים ולא רגועים. מציקים אחד לשני ומנסים להחליט ולדרוש:  " אני השולט,  אני החזק מכולכם ואתם תצייתו " . קשה היה לי לעמוד מהצד והחלטתי לעשות מעשה. מחקתי חלק ממה שהיה וכך בבליל של רגשות השררתי מעט שקט ושלווה. עברתי הלאה בידיעה ובתקווה שעוד אחזור וקרעתי קרעים מתוך הציור. הוספתי גם מעט מעטים אחד על השני להראות את הקשיים, הכאב וההסתרה מפני העולם. עברתי הלאה והמשכתי לצייר. ללא אותיות ומילים מוכרות. רק צבעים עם אישיות משלהם המשכתי עד שאפסו כוחותיי וחשתי שלווה.

התרחקתי והתבוננתי, השיחה הייתה בעיצומה ולא רציתי להפריע. צעדתי יותר לאחור התיישבתי והתחלתי לבכות.

בקרו בגלריה של לילי דוד